אמנות, יצירות אומנות, אמנים, יצירות אומנים, מוזיאונים - פורטל אולארט - www.all-art.co.ilמאמרים, כתבות - אמנות, שירה, ספרותאמנים - אומנים ישראלים | אמנות ישראלית - יצירות אומנות פיסול, ציור, איור, צילוםאומנות בלוגים | בלוג אמנות, ספרות, שירה, שיריםפורומים בנושאי אומנות, קהילות אמנותגלריות אמנות | חוגים, לימודי אומנות | מוזיאונים לאמנות | מעצבים - עיצוב - לוחותאירועים - תערוכות אמנות, אירועי אומנותבניית אתרי אמנים - פרסום אומניםאתרי אמנות - קישורים לאתרי אומנות, תרבות

דף הבית
בניית אתרים
חוגים ולימודי אומנות
פרסום אמנים חינם
כניסה למערכת
תיקי עבודות אמנות  - אומנות ישראלית - יצירות אמנים
הקמת תיק עבודות חינם
תיקי עבודות - דף ראשי
רשימת אמנים | אומנים
ציור | ציירים
איור | רישום
פיסול | פסלים
צילום אמנותי
זכוכית, ויטראז'
יודאיקה, אמנות יהודית
עיסת נייר
עיצוב גרפי
עיצוב פנים
עיצוב קרמי
עיצוב תעשייתי, מוצר
צורפות, עיצוב תכשיטים
פסיפס, מוזאיקה
אמנים מההיסטוריה
יצירות מפורסמות
מאמרים בנושאי אמנות
מילון מושגים באמנות
ספרות, סיפורת, סיפורים
שירה, פואטיקה, שירים
תולדות האמנות
תיאטרון, משחק, דרמה
לוחות ואינדקסים בנושאי אומנות
אגודות אמנות
אירועים ותערוכות אומנות
בתי דפוס
גלריות אומנות - כללי
חנויות אמנות
לוח דרושים
לוח יד שניה
לוח מודעות
לימודי אמנות, חוגים
חוגי ציור
עיצוב גרפי - גרפיקאים
עיצוב פנג שואי
עיצוב פנים, אדריכלים
עיצוב תכשיטים-צורפים
צלמים, צילום אמנותי
ספרי אומנות
תרפיה באמנות-מטפלים
אומנות - אתרי אמנות
פורומים, קהילות אמנות
מנועי חיפוש, פורטלים
אתרים שימושיים

   כניסה >> מאמרים >> מיתוסי בריאה >>

מיתוסי בריאה

אמנות, עיצוב - מאמרים וכתבות בנושא אומנות

מאת, טלה בר , 10/2/2012

שלושה סוגים של יצירה אפשר למצוא בעולם: לידה, התהוות, ויצירה בחומר. יש לשער שהמיתוסים הקדומים ביותר עסקו בלידה כצורת הבריאה הקדומה ביותר, מאחר שאותה ראו וחוו כמעשה יומיומי כמעט, וממנו השליכו על בריאת העולם. האלה האם ההודית הקדומה היא שקטי, המכונה "הרחם של הכול", והיא זו, בוודאי, שממנה לקח לעצמו וישנו את הרחם המיחסת לו (ר' להלן). האצטקים גם הם מספרים על אלה ראשונית שילדה את שאר האלים, ואלה ילדו את האדם. האם היולדת עשויה להזדהות במיתוסים גם עם המים הקדמונים וגם עם האדמה. סיפור הבריאה השומרי מדבר על האלה נאמו שהיא התגלמות הים, ונקראה "האם, ההורה הקדמונית שילדה את כל האלים" אך בסיפור אחר נאמר כי אלת הים ילדה את העולם ואלת האדמה ילדה את האדם. לעתים, אם כי לא תמיד, יולדת האדמה את יצוריה לאחר הזדווגותה עם השמש. הנווחים רואים את אמא אדמה בדמותה של האלה הקדומה המכונה "אישה משתנית", המזדקנת עם עונות השנה ומצעירה כל שנה באביב. מהזדווגותה עם השמש נולדו התאומים הגיבורים, ואמם האדמה לימדה אותם את כל חכמתם וכישוריהם.

 עגנון הוא אחד הסופרים המודרניים המקשרים את הלידה האנושית עם מיתוס האדמה היולדת.  בספריו 'תמול שלשום' ו'שירה' מתייחס עגנון בכמה תיאורים נפלאים לתכונתה האימהית של האדמה, ואת הפרחים הצומחים מבטן האדמה הוא משווה לתינוק הצומח מגופה של אמו.

***

כאשר הבריאה מתרחשת בדרך ההתהוות, החומר מתהווה יש מאין, או שצורה אחת של החומר מתהווה באופן ספונטאני מצורה אחרת. עיקרון ההתהוות הוא השינוי העצמי של החומר ללא גורם חיצוני הנראה לעין, ואחת מצורותיה המציאותיות היא התפתחות והתחלקות התאים בראשית החיים, הנעשות בצורה ספונטנית כמו במיתוס. צורה מציאותית אחרת של התהוות היא זו המופיעה בעקבות התפרצות של הר געש בלב הים. לפתע, יש מאין לכאורה, מתהווה אי-הר במקום שבו היה רק ים, בדרך שקשה להסביר אותה. זהו, אולי הרקע למיתוס המצרי הקדום על הבריאה: מתוך המים הקדמוניים הופיעה גבעה המייצגת את האדמה, ומעליה האל אטום בדמות השמש. המים, השמש והאדמה הם שלושת היסודות שהרכיבו את העולם הבסיסי במצרים ובמקומות רבים אחרים בעולם.לעומת זאת, ייתכן מאוד שהמיתוס המצרית מתבסס לע התופעה השנתית של הופעת שטחי אדמה מתוך המים כאשר נהר הנילוס נסוג לאחר שעלה על גדותיו. כל אדמת מצרים המעובדת היתה תלויה בהצפת הנילוס, שיצרה אחרי שנסוגה אדמה הראויה לעיבוד.המיתוס מתבסס כאן, אם כן על מציאות ידועה וברורה לכול.

מיתוסים רבים מקשרים בין המים הקדמונים למצב של אי-סדר, כשהבריאה באה לא כדי ליצור משהו חדש אלא כדי להשליט סדר בעולם. סוג זה של בריאה קשור פעמים רבות גם עם הבריאה ב"הבל פה", בעזרת מלה או אמירה מסויימת. התהוות מסוג זה אינה ספונטנית, ומבחינה זו היא דומה יותר לפעולת היצירה, שבה הבורא הוא יישות נפרדת מהנברא. הסיפור המציג את המצב הזה בדרך הטובה ביותר הוא סיפור הבריאה בספר 'בראשית' האומר: "והארץ היתהתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים, יהי אור ויהי אור." מהצגת הדברים מסתבר שה"תהום" מזדהה עם המים, שהם אותם מים קדמונים המופיעים במיתוסים המצרי והגרמאני. מצד שני, המלה מתקשרת גם ל"תוהו", ולאי-הסדר השורר בעולם הקמאי. תפקידו של אלוהים כאן הוא להשליט סדר בעולם, והוא עושה זאת בשתי מלים המעלות אור כדי להאיר את העולם האפל.

הסמליות בסיפור הזה מתבססת עלתמונה של מהפך חברתי-דתי ברור: המים הקדמונים מסמלים את האלה הקדומה, הידועה בשמה הבבלי "תיאמת". הגברים שהביאו למהפך בכוחה של האלה ושל הנשים בחברה, רואים את שליטתה כאי-סדר, המנוגד לדעתם על מה שצריך להיות הסדר בעולם. האל הזכרי מסלק את מה שהוא רואה כחושך על פני התהום הנקבית הרגשית, ומשליט את אור השכלתנות בעולם החדש.

גם העולם ההינדי הזכרי התהווה בעזרת אמירה, ויש בו הקבלה מפתיעה לסיפור היהודי: הצליל "אומממ&hellip" גרם להתהוות האור הראשוני ההברה "או" ביטאה את אור השמש וההברה "מה" את אור הירח. ברהמה, שנחשב לאל העליון של ההינדים, נוצר מהצליל "אה" וישנו, הנחשב לאל הבורא ונאמר עליו שיש לו רחם נקבית, נוצר מהצליל "או" שיווה, שנחשב לאל ההורס והוא נושא הזרע (ומעניין כאן הקשר בין בעל הזרע לבין תכונת ההרסנות) נוצר מהצליל "מה". ברור שהאל וישנו תפס את תפקידה של האלה היולדת, וראוי לציין כי נאמר עליו גם שהוא התהווה מהמים הקדמונים.

סיפורים מודרניים, הקשורים ביצירה מסוג זה תוך אמירה מסויימת, מופיעים בדרך כלל באגדות ובסיפורת הפנטסיה של מעשי קסמים וכשפים. על המכשף או הקוסמת רק להניף בשרביטם וללחוש את הלחש המתאים, כדי לשנות את הוויית העולם בכל דרך שתעלה על דעתם. מעשההיצירה, או שינוי הצורה, המתבצעים תוך כדי אמירה, מופיעים כפעולה רוחנית הבריאה איננה תלויה כל כך בעצם המלה, אלא בכוחו הרוחני של הבורא, או הקוסם או המכשפה, הגורמים לשינוי הרצוי להם.

***

לעומת זאת, נפוצה הרבה יותר במציאות, במיתוסים ובסיפורת המודרנית היא היצירה החומרית. בניגוד לתהליכים הטבעיים-ספונטניים של התהוות ולידה, היצירה היא עבודת כפיים, אם של האלים ואם של האדם. ייתכן שסיפורי היצירה קשורים לראשית התבטאותו של האדם ביצירת דמויות מהחיים בפיסול וציור, לאחר מיליוני שנים של עשיית כלים שימושיים בלבד. היצירה היא עבודת ה"יוצר", הכרוכה בנתינת צורה ואופי מוגדרים לחומר האמורפי. היצירה הקדומה והבסיסית ביותר היא זו הנעשית ב"חומר" שהוא האדמה עצמה, בעוד שהמלה המודרנית לחומר, "חימר", מופיעה בתנך במשמעות של אספלט. המלה "חומר" (כמו בפסוק "בחומר ובלבנים") מבטאת את המושג הבסיסי שממנו נבעה המשמעות הכללית של חומר ליצירה (אפילו מופשטת כמו כתיבה) מבחינה טכנית, זהו שמו של סוג האדמה המכיל קאולין ומתאים ליצירת כלים ופסלים (clayבאנגלית), ומשמש בתפקיד זה עד היום.

רבים הם היוצרים הזכרים במיתוסים, שניצלו את דרך הבריאה הזאת מאחר שנמנע מהם ללדת, אלא אם רכשו לעצמם רחם כמו וישנו ההודי. מרדוך הבבלי היה צריך להרוג את האלה הקדומה תיאמת כדי ליצור מגופה את הארץ על יושביה. על האל אנקי, לעומת זאת, נאמר כי הוא "גרם ליצירת בני אדם מחומר" &ndashלא נאמר מיהו היוצר עצמו, אך ברור שהאדם נוצר מהאדמה. סיפורו של אנקי, אם כן, משמש נקודת מעבר בין הבריאה שהתבצעה בגופה של היישות הנקבית, לבין היצירה שהתבצעה בידיו ובכוחו של האל הזכר.

הסיפור המעובד, הפשוט והישיר ביותר מבין הסיפורים על יצירת האדם מהאדמה בידי יישות זכרית הוא הסיפור התנכי המופיע בספר 'בראשית' פרק ב': "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים." ללא הדגשה מיוחדת, משתמע מסיפור זה כי הדבר הקשה ביותר העומד בפני הזכר לאחר יצירת האדם מהאדמה הוא להחיות אותו. לנקבה הבוראת אין בעיה כזאת, כי לכל מי שצפה בלידה ברור שהיילוד היוצא מגוף אמו, או האפרוח הבוקע מהביצה, חי מרגע נשימתו הראשונה אבל כל מי שהכיר פסלים מחומר ידע שאין בהם רוח חיים. אולי זו הסיבה שאת האדם יצר מרדוך לא מהאדמה אלא דווקא מגוף מצביאה של תיאמת פירוש שמו של זה הוא "דם", ונאמר כי "הדם הוא הנפש" כלומר, עצם יצירת האדם מהדם מעניק לו רוח חיים. הענקת רוח חיים היתה גם בעייתו של האל המלנזי קאט, לאחר שיצר את אנשיו מעץ הוא פתר את הבעיה כאשר רקד לפניהם ובכך הפיח בהם נשמה.

סיפורי יצירה כאלה לא חדלו מעולם הם עברו מהמיתוסים הקדומים דרך אגדות מעובדות, והגיעו עד לסיפורת של זמננו. ההבדל העיקרי בין היצירה הקדומה לבין היצירה המתקדמת הוא בין בריאת האדם כיישות כללית לבין יצירת פרטים יחידאים כתמיד, הבעיה העיקרית ביצירה כזאת היא הפחת רוח חיים באדם הנוצר. אחת האגדות הקדומות מספרת על הפסל פיגמליון שהתאהב באלה אפרודיטה, פיסל את דמותה בשנהב והצטער על כך שהפסל חסר חיים האלה ריחמה עליו והפיחה בפסל רוח חיים והוא היה לאישה בשם גלתיאה, שנעשתה לאישתו של פיגמליון.

בין המאות ה16- וה17- הופיע הסיפור על המהר"ל מפרג שיצר את הגולם המפורסם מחומר את רוח החיים הפיח בו בעזרת פיסת נייר שעליה כתוב השם המפורש, אותה הניח מתחת ללשונו של הגולם. כאשר הוציא את הנייר מפיו, חזר הגולם והפך לגוש של אדמה. החיאה של יצור מחומר דומם היתה גם הבעיה שנוצרה בספרו של קולודי "פינוקיו". ג'פטו הנגר, שיצר את פינוקיו מחתיכת עץ, כלל לא התכוון ליצור יצור חי אלא לייצר בובה המופעלת על ידי יוצרה אבל אותו יצור יוצא משליטת יוצרו ומחפש לעצמו חיים משלו. בסופו של דבר הילד פינוקיו קם לתחייה והופך לאדם ממש בידיה של הפייה הסנדקית שלו (המזכירה את הפייה הסנדקית של סינדרלה סביר בהחלט להניח כי זוהי שארית דמותה של האלה הקדומה שהפיחה חיים ביצוריה).

עצם יצירת הסיפור במיתוס, באגדה או בסיפורת, ויצירת הדמויות המופיעות בסיפור, גם הוא יכול להיחשב כסוג של בריאה, לא פחות מיצירת אנשים בחומר. בימים הקדומים נחשבה הספרות ליצירה עממית (כלומר, של העם, או של האל), ושם היוצר האנושי לא נזכר כלל. עם התפתחות חשיבותו של היחיד בחברה החל להיזכר גם שמו של היוצר הספרותי בחומר הרוחני המתבטא במלים, והדמויות האינדיבידואליות שיצר. אחת מדמויות אינדיבידואליות אלו היתה המפלצת של דר' 'פרנקנשטיין', אותה יצרה הסופרת מרי שלי. יישות זו נעשתה מגוויות של בני אדם, במקום מהחומר שממנו נוצר, למשל, הגולם של המהר"ל ובמקום להניע אותה ברוחו של אלוהים היא התעוררה לחיים בעזרת אנרגיית החשמל.

ההנעה בעזרת אנרגייה מסוג זה או אחר מציינת התרחקות ממשית מהמיתוסים הקדומים, ומתייחסת בעיקר לרובוטים הדמויי-אנוש, המופיעים לרוב בסיפורת המד"ב המודרנית אבל לעתים, אין האנרגיה מספיקה כדי לעשות את הרובוטים לאנושיים ממש &ndashלשם כך יש צורך ב"רוח" אמיתית. את הרוח הזאת מספקת, למשל, דמותה של סוזן קלווין הידועה מיצירותיו של אייזק אסימוב עיסוקה בפסיכולוגיה של הרובוטים מציבה אותה במעמדה של האלה הקדומה, המפיחה לא סתם רוח חיים אלא גישה אנושית, אינטליגנטית ומוסרית ביצורים הדוממים, שמקום יצירתם המודרני הוא בית החרושת.

  טלה בר

אודות טלה בר ורשימת מאמרים
פרסם מאמר >>    |    כניסה למערכת הניהול >>

חזור לדף קודם    |    חזור לתחילת העמוד

 
אודות | יצירת קשר | תקנון | הוסף למועדפים | הפוך לדף הבית | שלח לחבר | פרסום | עזרה |
all-art.co.il - אמנות, יצירות אומנות, תערוכות, חוגי אומנות

© כל הזכויות שמורות  2004-2012